ראה,  

את הקימורים שאני מסתירה.

את הנקודה הגבוהה ביותר ממנה אתה יכול לראות את כולי מזוית מדויקת, בה ‘פלומס’ אחד ואתה עלול ליפול. 

ראה.

תתפקס על הכתמים אלו שהטבע עשה,  ואלו שהיו שם לפניי.

תסתכל עלי, 

גם על אלו,תראה, מישהו עשה אותם לפניך. 

תהלך בי כמו נווט שבסוף מגיע.

תגלה בלי שאצטרך מילים.

את הרגעים שלא הצלחתי,

הפעמים שהייתי עייפה מלהיות , 

כן,הקימור שם המכה  מולך זה מפעם אחרת שהפילו אותי אני מנסה להאמין שאולי זה לא היה בכוונה.

ואיזה פרחים אה?! והנוף.. זה בא עם מחיר. אל תלך בשביל זה פוטוסינטזה. 

לעולם לא אראה כמו מישור חלק וזך באמצע הערבה,  או בגוון אחיד כמו דיונת חול  ליד רפיח. יש לי שמים בלב, אבל גם חדר לגיהינום . 

תהלך בי,  כמו רוח. תחלחל כמו גשם בלי לקטוף את האבנים שהתגבשו,  תרענן אותי כמעט כמו טל. תשרוף אותי בלי כויות שאהיה בוערת אבל רק מבפנים. 

תזהר  , 

אני נחנקת מאבק, שמש קופחת עושה לי כוכבים בעיניים אני מפחדת מכוויה. מלטבוע בתוך כל גשם העונות הזה שלנו בתוך המבשר . 

תלך בי.

לאט כמו צבי ,

תגע בי כמו שקיעה.

תתרגש ממני כשאזרח.

שאחזיק את החושך תסכים להחזיק אותו יחד למרות שאני יודעת טוב לבד.

תשמור עליי כמו ששומרים על ציור ישן במוזיאון,

אני גם מתחדשת משתנה עם הרוח בקצב אחר , לפעמים יש חלקים שאני משילה, ללב שלי גם יש עונות. פעם הבנתי שקוראים לכל זה לחיות. 

ראה אותי שלימה כמו שאני חסרה, 

מהמקום הנמוך ביותר תראה כמה אני גבוהה.

תראה לי עכשיו את שלך.

בוא

נעשה פה אדם